"קבל את הילד ביראה,

חנך אותו באהבה ושלחהו לדרכו בחירות" רודולף שטיינר (1925 – 1861)

​

חינוך וולדורף שם במרכז תפיסתו החינוכית את הפסיכולוגיה ההתפתחותית של רודולף שטיינר (1861-1925) הפילוסוף והוגה הדעות. פסיכולוגיה התפתחותית זו רואה את הילד קודם כל כישות מתפתחת, ואת הילדות כפרק זמן משמעותי ובעל ערך לשם עצמו. הילדות נתפסת כתקופה של הבשלה, של צמיחה פנימית ושל לידה הדרגתית של כשרים, איכויות והבנות.

לאור פסיכולוגיה התפתחותית זו, נתפס הילד כישות בהתהוות וצמיחה אלי הבגרות, ולא כמבוגר קטן. חינוך וולדורף מתמקד פחות במה ללמד בתחום ידע זה או אחר, ויותר באיך ללמד בהתאם להתפתחותו הספציפית של ילד מסוים וקבוצת בני גילו. המערכת החינוכית כולה העוטפת את הילד בחינוך וולדורף מנסה להתכוון לשאלה זו.

​

יסודות החשיבה החינוכית
 

עד לגיל שנתיים – שלוש רוכש הילד, לרוב על ידי חיקוי הסביבה האנושית סביבו, את האיכויות האנושיות העיקריות של האדם; תנועות בסיסיות של הגוף והגפיים, הזדקפות, הליכה וריצה, דיבור בסיסי ויכולת חשיבה מסוימת. כעת, ועד לגיל בית הספר, עומד לפני הילד זמן משמעותי של אימון ושכלול של יכולותיו אלו, תוך כדי כך הכרת העולם אליו נולד ורכישת הכלים הראשוניים להתמצאות חברתית. בשלב התפתחותי זה הילד עדיין מכוון בראש ובראשונה אל עבר ההתפתחות הגופנית – פיזית במובנה הרחב ביותר. האדם יוצר בשנים אלו בסיס ותשתית גופנית לכל חייו בהמשך, ומכאן המשמעות העצומה של שנים אלו בהתפתחותו.
 

מה שבגיל מאוחר יותר ובוודאי בבגרות, יהיה אך ורק רושם נפשי או רוחני, הינו בגיל זה עדיין, קודם כל וראשית לכל, רושם גופני – פיזי. הרשמים השונים; רשמי החושים החיצוניים, ההתרשמויות הנפשיות שסובבות את הילד, המחשבות והרעיונות שהאנשים סביבו חושבים, כל אלה ועוד נטבעים עמוק בגופניותו ומשאירים שם את חותמם.

כיוון שמכלול ישותו של הילד בשנים הראשונות לחייו מכוון לצמיחה, גדילה וטיפוח של הגוף וכל הקשור בכך, נבנות ומתפתחות שאר האיכויות הראשוניות מתוך קשרן לגופניות. היכולות הקוגניטיביות, כוחות הרגש, היצירה והמוסר קשורים לגופניות, נשענים עליה ונבנים מתוכה. ככל שהגוף, התנועה וחוויית המרחב והחושים יתפתחו בצורה ההרמונית והשלמה ביותר, כך יתפתחו במקביל ואחר כך שאר יכולות וכושרי האדם לצורתם היפה ביותר.
 

הערוץ העיקרי לתפיסת העולם ולהפנמתו בשנים הראשונות הוא החיקוי. החיקוי נובע מכך שישותו של הילד בשלב זה עדיין מאוחדת עם העולם סביבה. אנו כמבוגרים מבדילים עצמנו מהעולם, מנותקים ממנו במידה רבה ולכן גם עצמאיים וחופשיים יותר ביחסנו אליו. לא כך הילד הרך. זה נמצא במובן מסויים לא פחות "בחוץ" מאשר "בפנים". הוא אחד עם האנשים סביבו, עצמי הטבע, המתרחש בבית וכל הסובב אותו. תהליך הניתוק מכל אלא ארוך וממושך, קשור לבנית עצמאותו הפנימית ויתרחש בכמה שלבים במועד מאוחר יותר. הילד בגיל זה לא יכול במובן מסויים שלא לחקות את סביבתו, שכן הוא כאמור פשוט מאוחד איתה.
 

דיבורים, מחשבות, הסברים וכל תהליך של למידה וחינוך שנעשה בגיל זה בצורה שכלתנית ורציונאלית, אינו מדבר כלל אל הילד, עובר במקרה בטוב לידו או מעליו ומונע, במקרה הפחות טוב, את התפתחותם של הכוחות שעל הילד לפתח. השכלתנות "מקררת" את כוחות הילד, עוצרת את כוחות החיים והתנועה ופועלת נגד כוחותיו הטבעיים. כוחות טבעיים אלו הם כוחות של חיים, תנועה, פעילות, חום וסמפטיה והתמזגות עם כל המתרחש סביב.
 

על מנת לעבוד עם כוחות אלה עלינו ליצור סביב הילד ועימו אווירה של פעילות, תנועה, משחקיות מלאת דמיון והוויה יצירתית וזורמת. העשיה ולא הדיבורים עומדת במרכז. על הילד לחוות ולראות סביבו מציאות של עבודה, עשיה ופעילות, כך שיוכל לחקות באופן חיצוני ופנימי פעילות זו. מכאן שהאווירה בגן ובבית ההורים צריכה לעמוד בסימן של פעילות ועשיה. מה שהילד צריך "ללמוד" בגיל זה, אינו ידע מופשט על העולם ובוודאי שלא דברים שיכינו אותו לבית הספר, אלא את הצד הפעיל, הזורם, החי והמתהווה של העולם סביבו.

לכן מתרכז המאמץ בחינוף וולדורף בתקופה זו, בעיקר בטיפוח צדדיו הגופניים של הילד וזאת במובן הרחב ביותר; חווית החושים, התנועה, שיווי המשקל, יכולות החיקוי הגופני וכל מה שקשור לחוויה הגופנית. בגן הפועל ברוח חינוך וולדורף, שמים את הדגש קודם כל על חינוך זה של צדדיו הגופניים – פיזיים של הילד. במשחק, בשיר, באומנויות השונות, במשחקי יצירה וחיקוי בחוויות חושים מגוונות, מנסים לחזק ולעודד איכויות אלה. הילדים קודם כל עושים. בחיקוי ובמשחק של עבודות האדם, נבנה בצורה היפה וההרמונית ביותר מערך גופו ונפשו של הילד הרך.
 

הדרך לילד עוברת במובן מסויים דרך סביבתו; דרך המבוגרים סביבו, דרך האווירה הפיזית והנפשית, דרך רשמי החושים. כאשר ברצוננו לכוון אותו לניקיון – עלינו ליצור סביבה נקיה, ליצירתיות – סביבה יוצרת, למוסיקליות – סביבה מוסיקלית וכך בכל ההקשרים של חייו. הדרך העקיפה, במובן זה שלא פונים לשכלו של הילד ולהבנתו אלא עושים סביבו ועימו את הדבר הרצוי, היא הנכונה בתקופה זו. כאשר הילד איננו אוכל אין כל טעם בהסברים על חשיבות האוכל, עלינו פשוט ליצור סביבה ואווירה של ארוחה בה האנשים סביבו יהנו וישבעו ממזונם. כאשר איננו ישן טוב, עלינו ליצור סביבה מרגיעה ומעודדת שינה וכך הלאה.

על המסגרת החינוכית- הבית, הגנן והגן – להיות מכוונת עד כמה שאפשר לילדים עצמם. עליה ליצור את האווירה הנכונה, את המסגרת הנכונה ואת הסביבה המתאימה לפעילויות ולמטרות אותן רוצים ליצור. לכן מיחסים בגנים העובדים ברוח חינוך וולדורף, חשיבות כה גדולה לפרטים הקטנים שיוצרים אווירה זו; צבע הקירות, איכויות הצעצועים והחומרים מהם הם בנויים, אופי הריהוט, חצר המשחקים ומתקניה, התאורה, היעדר מכשירים אלקטרוניים וכן הלאה. לא פחות חשובה כמובן היא האווירה הנפשית העוטפת את הילדים דרך הגננים; אופן דיבורם, התנהגותם, שירתם, גישתם לילדים והיחסים שנוצרים ביניהם. כאמור, מה שמשפיע יותר מכל בגיל זה הוא מה שחי בין הדברים ומאחוריהם ופחות מה שנאמר כמסר שכלתני.
 

מכאן, שאין לדבר בגיל זה עדיין על לימוד במשמעותו הרגילה – כהעברת מסרים ואינפורמציה וכהטמעת ידע. זהו הגיל בו לומדים הילדים יותר מכל ובמישורים העמוקים ביותר. אלא שכאמור, התהליכים הלימודיים והמשמעותיים מתרחשים תמיד בלימוד עקיף, דרך רשמי החושים (הגופניים והנפשיים) ונטמעים כך בגופניות הילד. מכאן שההכנה הטובה ביותר שניתן להקנות לילד לחיזוק תהליכי הלימוד בעתיד, וכך גם לשנות בית הספר, הינה לטפח סביבו ועימו את רשמי החושים הרצויים ולחזק כך את גופניותו במובנה הרחב ביותר.

"החינוך בגיל הגן לאור התפתחות הילד"